נקודת המוצא שלו גובלת במדע בדיוני, אבל בלבו Memoriam הוא דרמה משפחתית. מחזה של Noga Flaishon, שנכלל ברשימה הקצרה של Papatango, עוקב אחר האחים היהודים רייצ'ל ודיוויד, סבתם – ניצולת השואה האחרונה שנותרה – והאופן שבו טראומה בין־דורית מפרידה ביניהם וגם מקרבת אותם מחדש.
אולם לפני כל זה אנחנו מתוודעים לחברת ההזנק Memoriam, הכלאה דיסטופית בין Netflix לקריוניקה, המאפשרת לאנשים לחלץ את זיכרונותיהם ולמכור אותם לשירות סטרימינג לצפייה בידי הציבור – ושבה עובדת רייצ'ל (Rachel Barry). מתוך רצון להפיק מכך רווח כספי וגם לתרום לשימור ההיסטוריה, היא מנסה לשכנע את סבתה רבקה (Beverley Klein) למכור את זיכרונותיה מאושוויץ.
התוכנית שלה נתקלת בהתנגדות עזה מצד דיוויד (Ashley Margolis), והכתיבה של Flaishon מתגלה במיטבה בוויכוחים המתפתחים ביניהם במהלך פסח. מה שמתחיל בחששו של דיוויד מפני ניצול סבתו חושף לבסוף מתחים רבי שנים בשאלות למי שייכת ההיסטוריה המשפחתית, למי מגיע לדעת מה, ואיזו אחריות נושאים האחים כלפי העבר. בעוד רייצ'ל ודיוויד מתקוטטים, מציאות הטראומה של רבקה מרחפת מעליהם – הפיל שבחדר.
אך הדמות המשכנעת והאמינה ביותר בפער היא רבקה עצמה, אישה שאבלה – במיוחד מאז מותה לאחרונה של אחותה התאומה, שגם היא שרדה את אושוויץ – קבור עמוק זה זמן רב ואינו פורץ ממש אל פני השטח. משחקה של Klein חד הבחנה, מעודן ומלא הבנה, ולעתים גם מצחיק, כפי שקורה לא פעם אצל נשים שניסיון חייהן עולה בעשרות שנים על זה של כל הסובבים אותן.
צילום: Charlie Flint
במקומות אחרים, לעומת זאת, ההומור של Flaishon נשען יותר מדי על סטריאוטיפים שחוקים – השאלות הבלתי פוסקות של משפחתה של רייצ'ל על כך שהיא עדיין לא נשואה, או חוסר הידע המשווע של עמיתה לעבודה על התרבות היהודית. באופן כללי יותר, יש תחושה מלאכותית הן בטקסט והן בבימוי של Daniel Goldman, כאילו השחקנים מקריאים רשימת נקודות, ומשיבים לכל החששות האפשריים בנוגע לשימור זיכרונותיה של ניצולת שואה.
מה יקרה אם החברה תשמר בסופו של דבר זיכרונות של נאצי? מה אם זיכרונותיה של רבקה ייפלו לידיים הלא נכונות? כל השאלות האלה זוכות למענה חכם, אך שטחי. Flaishon אף מציגה דמות שאינה קשורה לשלישייה המרכזית, המוכרת ל־Memoriam את זיכרונותיה מהלידה. אנחנו לומדים מעט מאוד על האישה הזאת, והסצנה מוסיפה מעט מלבד שילוב מגושם של הרעיון ש־Memoriam יכולה לערוך כל זיכרון שהיא מקבלת, לרבות הסרת רגשות מכאיבים.
הסרבול הזה אינו נחלץ לעזרת עיצוב התפאורה הסטרילי של Ellie Wintour, התוחם את ההתרחשות למעגל לבן המואר באור פלואורסצנטי, שקרוב יותר למשרדה עתיר הטכנולוגיה של רייצ'ל מאשר לסביבה ביתית כלשהי. במהלך הדרך התאהבו יוצרי Memoriam בסביבה התאגידית, ומשקל רגשי רב הולך לאיבוד בז'רגון שהומצא עבור חברת ההזנק הבדיונית. רק כאשר רייצ'ל חווה בעצמה, בסצנה מטלטלת, את זיכרונותיה של סבתה מאושוויץ, אנו מקבלים תחושה של ההשפעה האמיתית שעשויה להיות לטכנולוגיה המוצעת.
למעשה, ייתכן שהסיפור היה עובד טוב יותר אילו איש מבני המשפחה לא עבד ב־Memoriam. גילום דמותה של רייצ'ל בידי Barry עובר לעתים מהר מדי בין קור תאגידי לאמפתיה כלפי רבקה, ולכן ייתכן שהייתה אמינה יותר כאדם מחוץ למשפחה. Flaishon מיטיבה לכתוב עימותים משפחתיים טעונים יותר מאשר סאטירה טכנולוגית, והדבר מעורר כמיהה לסצנות נוספות בסלון של רבקה.
Memoriam מוצג ב־Southwark Playhouse, Borough עד 21 בנובמבר
צילומים: Charlie Flint
