שפות זמינות
הופש שכטר פועל בזירת הריקוד בבריטניה מאז תחילת שנות האלפיים, ולמרות שאינני חסיד מושבע, כמו רוב השחקנים בלונדון כמעט נדהמתי מ-Political Mother ב-2010.
מאוד מתפתה לומר כי זו היצירה שעשתה לשכטר שם מוכר בעולם הריקוד המודרני, אך המפגש המחודש עם עבודתו לאחר 16 שנים לא הרגיש כחוויה התפתחותית.
כמו רבים אחרים, שכטר הקים כעת להקת בוגרים משנית; שכטר II, וזוהי הלהקה המבצעת את IN THE BRAIN. היצירה נוצרה במקור עבור להקת מרתה גרהם בשנת 2022, והחלה כרעיון של הרקדן דניל סימקין שרצה להביא "את סצנת מועדוני הטכנו לרמה חדשה, ולשלב תנועות כריאוגרפיות באירוע מסוג ראב".
נשמע טוב על הנייר, אך לצערי לא שכנע אותי בחוויה המעשית. כל הכבוד לשמונה הרקדנים שנראו מושקעים לגמרי, אך יצאתי בתחושה הכללית שכניסה לראב אמיתי היא כנראה הרבה יותר מעניינת מאשר צפייה באחד מבוים בהיכל קוויק אליזבת'.
קרדיט צילום: טוד מקדונלד
הרבה יוצרים כיום נראים אובססיביים לנושא הזה, אך מעטים אם בכלל חוצים גבולות לדעתי הכנה. רובם מסתמכים על תאורה אפלה ואווירתית ורקדנים המתנהגים כאילו על סף התמוטטות. שני המרכיבים האלה לא מחזיקים את תשומת ליבי זמן רב.
כל מי שמכיר את שפת שכטר יזהה את השפה; הליכה כבדה, תליית גוף קרקעית, תנודות אינסופיות וכדומה, אך הכל יחד פשוט לא לקח אותי לשום מקום משמעותי. בין פרקי אחדות או תחרויות ריקוד רגעיות, מצבי הרגשי כמעט ולא השתנה. ותקופות של חזרות ארוכות כמעט היו קשות לסבול. בסופו של דבר זה הרגיש כמו שישים דקות ארוכות מאוד.
שכטר אחראי גם למוזיקה, שהייתה גם היא לא מרגשת אותי. מהקולות האקואטיים בתחילה למוזיקת דרם אנד בייס משכנעת למדי, אנחנו, או בעצם אני, צפינו והקשבנו ולמעשה לא עשינו שום התקדמות.
אני מניח שהבעיה הגדולה הייתה במבנה. אני לא צריך עלילה מילולית, אבל סוג של מסלול עלילתי יכול לעזור. IN THE BRAIN נראה כמו גלים שזרמו ללא מטרה ממשית או תוצאה נראית לעין. ערב מוצלח כולל פעולות שונות, ורמת דרמה מסוימת לשמור על מעורבות המוח. החוויה הזו של שכטר לא התקרבה לכך.
שכטר II: IN THE BRAIN מופיעה בהיכל קוויק אליזבת', מרכז סאות'בנק עד 25 ביולי
קרדיט תמונות: טוד מקדונלד
