![]()
שנות השישים הסוערות חוזרות בתוכנית הכפולה החדשה של Royal Ballet, הנושאת את השם Visionaries. התוכנית כוללת שתי יצירות שנוצרו באותו עשור מפורסם: Dances at a Gathering מאת Jerome Robbins מ-1969 ו-Song of the Earth של Kenneth MacMillan מ-1965. זוהי תוכנית חזקה ובה שתי יצירות שונות אך משלימות: אחת סוחפת את הצופה, והאחרת דורשת ממנו להקדיש לה תשומת לב.
Robbins הוא אמן כוריאוגרפיה, ו-Dances מאשרת זאת. עשרה רקדנים רוקדים במפגש, לא יותר ולא פחות. היצירה נטולת עלילה במוצהר, אך עמוד השדרה הכוריאוגרפי שלה עוסק כולו ביחסים במרחב ובזמן.
היצירה כולה נרקדת לצלילי Chopin, ולמשחקיות הגחמנית שלה יש יסודות חזקים של ריקודי עם. האיזון הזה בין רגש, עליצות ואותנטיות הוא הנשק הסודי של 65 דקות של אמנות סוחפת. כך גם נגינתו מלאת האנושיות של Leonardo Pierdomenico, שהחליף ברגע האחרון את הפסנתרן המיועד.
מובן מדוע הרקדנים אוהבים לבצע את היצירה, ואפשר לראות איזה מרחב צמיחה היא מעניקה להם. צוות הרקדנים שראיתי היה נהדר, אבל תמיד יש עוד מקום להתקדמות. לעיתים השתוקקתי ליותר תעוזה ושחרור, ובפעמים אחרות ליותר דיוק בפרטים. Meaghan Grace Hinkis הייתה הקרובה ביותר לאופן שבו מבינים את היצירה באמריקה, ו-Leo Dixon הוא התגלמות של תחכום גברי.
Song of the Earth של MacMillan היא יצירה רצינית ללא התנצלות. הבלט מבוצע לצלילי מוזיקה של Mahler, המשתמשת בטקסט מתוך "The Chinese Flute" ("Die chinesische Flöte" – שירה סינית מתקופת שושלת טאנג), ועוסק בשאלות גדולות: חיים, מוות וקרבה.
היצירה מחולקת לשישה חלקים או שירים, ובאמצעות תנועה יוצר MacMillan מערכות יחסים ומצבים רגשיים. המינימליזם של התפאורה והתלבושות תורם לחזות החשופה של היצירה, ואילו התנועה של MacMillan מגוונת מאוד, מקור חד־ממדי ועד לקסם שובה לב.
לאורך היצירה אפשר ליהנות מהדיכוטומיה הזאת, המתבטאת בפה דה דה קודרים אך אינטימיים, בתנועות זרועות מסוגננות הנשזרות זו בזו ובעבודת רגליים מורכבת.
בצוות שראיתי הופיעו רקדנים שזו הייתה הופעת הבכורה שלהם בשלושת התפקידים הראשיים. Giacomo Rovero הביא נוכחות ותחושת מידה לתפקיד The Messenger, ו-Lukas B. Brændsrød ו-Melissa Hamilton יוצרים זוג מוצלח בתפקידי הזוג המרכזי. Hamilton רוקדת בעוצמה רבה מאי פעם, והאסתטיקה שלה מתאימה מאוד ליצירה. עם זאת, בתוך כל החיפוש הכרוך בתפקיד, נדרשת נוכחות מתמדת של איפוק גופני וצורה מדויקת – והיבטים אלה זקוקים לליטוש נוסף בזמן הביצוע.
Visionaries היא תוכנית מאוזנת, גדושה במחול בעל ערך, ואני בטוח שההופעות הבאות רק ישתפרו בהיבט הזה.
Visionaries: Robbins and Macmillan נמשכת ב-Royal Ballet & Opera עד 28 בנובמבר
צילום: Johan Persson